בר מאיר נ' חברת דואר ישראל בע"מ

פסק דין

1.עניינה של התביעה המונחת לפניי, פיצוי התובע בשל נזק והוצאות שנגרמו לו, לטענתו, עקב אי העברת דבר דואר הכולל מסמכים שחפץ התובע להעבירם לבנק בשם " Banko Citibank CI 50 " בפנמה (להלן: "הבנק" או "היעד").

טענות התובע בתמצית

2.על-פי הנטען כתב התביעה, ביום 18.01.2009 ביקש התובע את שירותיה של חברת הדואר לצורך העברת דבר דואר לבנק בפנמה. לצורך כך, פנה התובע אל סניף הדואר בעפולה, מסר את דבר הדואר ושילם עבור השירות סך של 111 ₪. באותו מעמד נמסר לו, כי דבר הדואר יגיע ליעדו תוך 11 יום. כאסמכתא לשירות משלוח הדואר נמסר לתובע אישור על משלוח הדואר שמספרו: EE108339747(להלן: "דבר הדואר").

2.כשדבר הדואר לא הגיע ליעדו במועד המובטח, פנה התובע לנציגת הנתבעת, אך לטענתו לא קיבל מענה ענייני לפניותיו. עוד נטען, כי ביום 22.03.09 הגיע לביתו של התובע שליח מטעם הנתבעת והחזיר לידיו את החבילה, אך גם הפעם ללא מתן הסבר כלשהו לאי הגעת דבר הדואר ליעדו. אי-לכך, פנה התובע אל סניף הדואר בעפולה, ביום 24.03.09, והגיש תלונה למחלקת פניות הציבור. משנותרה תלונתו ללא מענה, חזר התובע ופנה, הפעם טלפונית, אל נציגי הנתבעת וציין בפניהם, כי בפתק שצורף לחבילה שנמסרה לו נכתב כי "החבילה הוחזרה בגלל שהגיעה קרועה בקצה" ובשפה הזרה נרשם לטענתו: "llego roto en la punta". גם הפעם הובטח לתובע, כי הנתבעת תברר את העניין לאישורו, אך דבר לא נשמע ממנה. בעקבות שיחה טלפונית נוספת מיום 04.05.2009 עם נציגי הנתבעת הונחה התובע להגיש את פנייתו אל גברת אילנית כהן, בצירוף הפתק שהתקבל לידיו. כך עשה התובע, אך חרף זאת לא התקבל כל מענה מהנתבעת, עד שהוגשה התביעה לבית משפט זה. לטענתו, המתין יותר מארבעה חודשים על מנת לקבל תשובה כלשהי מהנתבעת, אך ללא הועיל.

3.לאור זאת, הגיש התובע את תביעתו שבפניי, בה עתר לפיצוי בסך של 5,000 ₪ הכולל את החזר התשלום בגין שירות משלוח הדואר בסך 111 ₪, אגרת בית משפט 50 ₪, שליחת הדואר במשלוח מיוחד באמצעות שירותי "פידיקס" בסך 185 ₪, נזק בסך של 300$ שנגרם לו כתוצאה מאי העברת החבילה, וכן פיצוי בגין עוגמת נפש.

טענות הנתבעת בתמצית

4.בכתב ההגנה טענה הנתבעת, כי פעלה ללא כל דופי בהתאם לחוק הדואר התשמ"ו-1986 (להלן: "החוק"). בסעיפים 82 ו-83 לחוק נקבעה אחריותה של הנתבעת בהגבלות ובתנאים בהתאם ל- "הודעה בדבר הגבלות ותנאים לאחריות רשות הדואר לדבר דואר וחבילה בשירות הבין לאומי" (להלן: "ההודעה").

5.לשיטת הנתבעת, בעקבות פניית התובע אליה ביום 24.03.09, היא פנתה למנהל הדואר בפנמה לשם קבלת מענה באשר לסיבת אי-מסירת המשלוח. לטענתה, על פי הממצאים שהגיעו לידיה, דבר הדואר אשר הועבר בשירות בינלאומי מהיר ביום 18.01.09 נשלח לפנמה ביום 19.01.09. דבר הדואר התקבל בפנמה ביום 28.01.09. ניסיונות המסירה על ידי מנהל הדואר בפנמה החלו בתאריך 30.01.09, אך הם חזרו מהסיבה שיעד הנמען כפי שהוא מצוין על גבי המשלוח לא אותר. אי-לכך, ומשלא אותר היעד, הוחזר דבר הדואר לישראל, לרשות הנתבעת, ביום 09.03.09 ונמסר חזרה לתובע ביום 22.03.09. לתמיכה בגרסתה, צירפה הנתבעת שני מסמכים : האחד - דו"ח המתאר את מסלול דבר הדואר (נספח ב' לכתב ההגנה) והשני - דו"ח פירוט ממנהל הדואר בפנמה המציין את סיבת אי המסירה, בגלל "כתובת לא נכונה של הנמען" (נ/1).

6.הנתבעת טוענת, כי חלות על ענייננו הוראותיו של סעיף 12.4.7 לחלק ג' פרק ו' למדריך הדואר, לפיו "לא ישולמו פיצויים תמורת חבילות שאבדו או ניזוקו במקרים הבאים: ... אם הנזק נגרם לחבילה בגלל אריזה לא נאותה, מען לא ברור או לא שלם". אי-לכך, ובהתאם לסעיף 13.4 לאותו פרק שבמדריך "... לא יוחזרו דמי המשלוח, אם האיחור או האובדן נגרמו בנסיבות שמחוץ לשליטתם של מינהל הדואר... או בגין מען בלתי מספיק או בלתי מדויק ועוד".

7.לעניין גובה הפיצוי: הנתבעת הכחישה את גובה סכום התביעה וטענה, כי על פי סעיף 17א' להודעה, על הנתבעת לשלם פיצויים בעד נזק ישיר שנגרם לדבר הדואר, אם נגנב או אבד, ואם הוא "דבר דואר" אזי סכום הפיצוי המקסימאלי על פי סעיף (א)(1) SDR 30 במשקל עד 1 ק"ג מסתכם בכ- 210 ₪.

8.הנתבעת הפנתה לסעיף 77 א' (1) לחוק, אשר, לשיטתה, מגביל את אחריותה במקרה של נזק, גניבה או אובדן שאירעו במהלך שירותים הניתנים על ידי פקיד דואר המועסק על ידה. הנתבעת היפנתה לתקנות הדואר (היקף אחריות לדואר פנים) התשס"ח- 2008 (להלן: "התקנות") המגבילות את סכום הפיצוי ל- 561 ₪. מאחר וסכום הפיצוי על פי התקנות גבוה מסכום הפיצוי בהתאם לסעיף 17א' להודעה יש לשלם את הסכום הגבוה, קרי סך של 561 ₪. בכל מקרה בהתאם לסעיף 81 לחוק- אין הנתבעת חייבת בפיצויים אלא לכדי שווי הנזק לדבר הדואר או כערכו ובמגבלת הפיצוי המכסימלי, כאמור לעיל.

9.עד כאן טענות הצדדים.

דיון והכרעה

10.בדיון שהתקיים בפניי הופיע התובע בעצמו ונציג הנתבעת מר עופר דיקמן ושמעתי את טענותיהם.

11.לאחר שעיינתי בכתבי הטענות על צרופותיה ושמעתי את טיעוני הצדדים, אני סבורה כי דין התביעה להידחות. לצורך הסבר המסקנה שאליה הגעתי, אבהיר בקצרה את המקרים בהם אחראית חברת הדואר ואת ההגבלות החוקיות לסכום פיצוי זה, כפי שבאו בפסק דינו של כבוד השופט אברהם טננבוים בת"ק (י-ם) 1511/09 גלייזר נ' חברת דואר ישראל בע"מ (פורסם במאגרים, ניתן ביום 13.05.2009 ) ואחר כך ניישם העקרונות על המקרה שלפנינו.

12.הגבלת אחריות חברת הדואר הכרחית לקביעת מחיר שכלל הציבור יוכל לעמוד בו. מלשון החוק, התקנות שתוקנו מכוחו וההודעה, עולה כי אחריותה של חברת הדואר בגין נזקים הנגרמים במסגרת מתן שירותי הדואר, מוגבלת בתנאים ובסכומי הפיצוי המשולמים. ההצדקה לכך ברורה. על השירותים הניתנים על ידי הדואר להיות זמינים ונגישים לכלל האוכלוסייה והדברים נכונים ביתר שאת בעידן הגלובליזציה. מחירי השירותים השונים הניתנים על ידי חברת הדואר נבחנים בקפידה, במטרה שאלה יהיו שווים לכל כיס וזמינים לכל אדם.

13.הטלת אחריות בלא הגבלה על חברת הדואר בנוגע לשירותים המסופקים על ידה, תוביל בהכרח לעלייה במחירי שירותים אלה. עליית מחירים כאמור תוביל לפגיעה קשה בציבור כולו. לעניין זה ראו בת"ק (רמ') 1061/08 מימוני נ' חברת דואר ישראל בע"מ (פורסם במאגרים, ניתן ביום 14.05.2008) בו נאמרו הדברים המצוטטים כלהלן:

"המחוקק מצא לנכון לכלול בהוראות חוק הדואר הוראות מגבילות את אחריות נותני שירותי הדואר, על מנת שעלות משלוח דברי הדואר תהיה שווה לכל נפש. הטלת אחריות מלאה על פי דיני החוזים ועל פי דיני הנזיקין היתה גורמת לכך שמחירי שירותי הדואר היו גבוהים לאין ערוך ויקרים מאוד, ולא כל אדם היה יכול להשתמש בהם. נקודת האיזון בין מתן שירותי דואר במחיר השווה לכל נפש, ומצד שני מתן האפשרות לנותן שירותי הדואר לבצע את תפקידו ללא חשש מתביעות שיגרמו להתמוטטות כלכלית, הוא מתן הפטור מאחריות, כפי הקבוע בחוק הדואר".

14.על סמך העקרון הנ"ל ביסס בית המשפט את קביעותיו בת"ק 1707/01 (י-ם) לביא רבקה נ' רשות הדואר (פורסם במאגרים, ניתן ביום 11.08.2002) כלהלן: "הרחבתו של היקף האחריות בגין נזק או אובדן של דבר דואר יוביל, בהכרח, להאמרת התעריפים שגובה רשות הדואר מכלל מקבלי השירות. קיים, אפוא, אינטרס לגיטימי בהגבלת היקף האחריות של הרשות לנזקים, אפילו אם הם נוגעים לדבר דואר רשום, שהרי כך מוזלים התעריפים הנגבים ממקבלי השירות והשירות נותר עממי ושווה לכל נפש". ובהמשך הדברים נאמר, כי "הגבלת האחריות נועדה אם כך, בסופו של חשבון, להיטיב עם כלל ציבור הצרכנים הנזקקים לשירותי הדואר, גם אם יש בה כדי לפגוע בצרכנים מסוימים שסבלו נזק כתוצאה מליקויים בשירות" . ראו לעניין זה את פסיקתו של בית המשפט המחוזי בנצרת בבר"ע (נצ') 108/09 חברת דואר ישראל בע"מ נ' אומנות המזרח התיכון ייבוא ושיווק בע"מ (פורסם במאגרים, ניתן ביום 02.07.2009) אשר מאמץ את קביעות בתי המשפט המפורטות לעיל; ולאחרונה ת"ק (ב"ש) 2442/08 רזניקוב נ' דואר ישראל, אגף שיווק ופיתוח עסקי (פורסם במאגרים, ניתן ביום 11.01.2009); ת"ק (י-ם) 2257/09 בסטקר נ' חברת דואר ישראל בע"מ (פורסם במאגרים, ניתן ביום 27.08.2009).